מאירי על עירובין ל״א

1 המשנה השניה והיא מענין החלק הראשון והוא שאמר מערבין בדמאי שהרי כל שהפקיר נכסיו מותר בו וכמו שאמרו מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי ר״ל האורחי׳ אעפ״י שהם עשירים במקומם וכל שכן שרוב עמי הארץ מעשרי׳ הן:

2 ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו שהרי מותר הוא לזרים. ופירשוה בגמרא אפי׳ לא נטלה ממנו תרומה גדולה כגון שהקדימו ישראל ללוי ליתן לו מעשרו חמש סאין מחמשים קודם שנטל מהם אחת מחמשי׳ לתרומה ונמצא שלא נשארו ביד ישראל ליטול מהם תרומה גדולה אלא מ״ה ונמצא חלק קטן של תרומה גדולה מעורבת עם מעשר זה חלק מאה מן העשרה ואעפ״י שאין ראוי לעשות כן בדיעבד מיהא מה שעשה עשוי ואין הלוי צריך להפריש אותו חלק של תרומה גדולה. ומכל מקום דוקא בהקדימו בשיבלין שלא חל עליו חיוב תרומה עדיין אבל משנעשה דגן טבל גמור הוא ואין מערבין בו.

3 ובמעשר שני והקדש שנפדו ונתחללה קדושתם. ופרשו בגמרא אעפ״י שלא נתן את החומש שאין חומש מעכב:

4 אבל לא בטבל ר״ל שאינו מעושר כלל ואפי׳ בטבל טבול מדרבנן כגון מה שצמח מן העציץ שאינו נקוב:

5 ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ופרשו בגמרא אפי׳ נטלה אלא שנטלה שלא כהלכתה כגון שהקדימו בכרי:

6 ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו ופרשוה בגמרא אפי׳ נפדו אלא שנפדו שלא כהלכתן כגון שחלל מעשר שני על כסף שאין בו צורה וכן שחלל את ההקדש על הקרקע שכל אלו אינן ראויים לשום אדם:

7 זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוה:

8 המשנה השלישית והכונה בא להתחיל בביאור ענין החלק השני והוא שאמר. השולח את עירובו ביד חרש שוטה וקטן אינו עירוב מפני שאינם בני דעת ולא בני שליחות ואין יודעים לכוין להיות שביתת המשלחם באותו מקום וכן אם שלחו ביד מי שאינו מודה בעירוב כגון כותי אף קודם שעשאום כעכו״ם גמורים שכל שאינו מודה בעירוב אינו מכוון לקנות לו שביתתו לשם אפי׳ נמצא שם שמא מעל בכונתו שלא להיותה על דעת שתהא שביתת המשלח לשם ואם אמר המשלח לבן דעת המודה בעירוב הריני שולח לך עירובי ביד כותי פלוני או ביד חרש או קטן קבלהו ממנו והביאהו למקום שביתתי והודה לו הלה שיעשה כן הרי זה עירוב. ופרשוה בגמרא כשראהו שהוליכו אליו ואעפ״י שלא ראה שקבלו מידו וכן שלא ראה שהניחו אין חוששין לכך שחזקה שליח עושה שליחותו וודאי קבלו והוליכו למקום שביתתו. ומכל מקום אם הלך שם ולא מצא עירובו יראה שיש לו לחוש. אלא שגדולי המפרשי׳ מקילין אף בזו מפני שיש לתלות שבשעת בין השמשות היה שם ואבד משחשיכה. ובגמרא אמרו שאם נתנו לקוף והוליכו או לפיל והוליכו אינו עירוב אעפ״י שהם מגודלים אצלו ומלמדים לעשות מצותו וכן שאמרו בתלמוד המערב שאדם יכול ללמדם שבעים לשון אבל אם אמר לאחר לקבלו וראה בהולכתם הרי זה עירוב ואין חוששין שמא לא קבל או לא הוליך שכל שבדברי סופרים חזקת שליח עושה שליחותו ומכל מקום בדברי תורה אין אומרין חזקת שליח עושה שליחותו אלא להחמיר כמו שהתבאר בגיטין פרק התקבל:

9 זהו ביאור המשנה וכן הלכה. ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

10 זה שביארנו שהקטן אין שולחין עירוב על ידו דוקא בעירובי תחומין אבל עירובי חצרות הלכה שהקטן גובה עירוב ולענין פירוש מיהא פרשו רוב מפרשי׳ שעירוב תחומין קנין בית הוא ואין כחו של קטן לקנות בית בשביל אחר אבל עירובי חצרות עירובי רשותא בעלמא ולא קנין שהרי אמרו בעל הבית שהיה שותף עם שכנו אין צריך לערב ונמצא שאינו צריך לומר כלום ומתוך כך הותר לגבותו אף על ידי קטן. וגדולי הדור מקשים בפי׳ זה ממה שאמרו בשביעי של גיטין חפץ ומניחו ולאחר שעה נוטלו זוכה בין לעצמו בין לאחרים ושמואל אמ׳ לעצמו ולא לאחרי׳ והקשו לו מדתנן כיצד משתתפין במבוי מניח את החבית וכו׳ וכשהוא מזכה אינו מזכה לא על ידי בנו ובתו הקטני׳ ולא על ידי עבדו ושפחתו העבריים. האי שפחה היכי דמיא אי גדולה מאי בעיא גביה אלא בקטנה אלמא זוכה אף לאחרים. ותירץ שאני שתופי מבואות דרבנן ולפי׳ שכתבנו היה לו לתרץ שאני שתופי מבואות דעירובי רשותא בעלמא היא וודאי למדנו משם שכל בדרבנן אף בקניה זוכה אף לאחרים והם מפרשי׳ כאן בעירובי חצרות שדעת אחרת מקנה אותם כאן בעירובי תחומין שאין כאן דעת אחרת מקנה אותם הא כל שדעת אחרת מקנה אותם בדרבנן זוכה אף לאחרים: